סאלם אלכרישאת היה איש של כבוד ואומץ. בגיל 42 הוא כבר הקים משפחה גדולה בכפר הקטן אבו רובייעה. הוא היה בעל אוהב לאשתו ואב אוהב ל-12 ילדיו, כולל תינוקת שזה עתה נולדה.

אבל חייו של סאלם קיבלו תפנית בלתי צפויה כשפרצה המלחמה בישראל. כשהמתיחות עלתה בין הצבא הישראלי למחבלים הפלסטינים, סאלם ידע שעליו להגן על משפחתו ועל ביתו. למרות הסכנה, הוא הציג בגאווה דגל ישראל על ביתו, והכריז על נאמנותו ואהבתו לארצו.

כשצה"ל פתח במשימה להשמדת תשתיות טרור בבית חאנון, חבר סאלם לגדוד נצח יהודה. הם היו נחושים לשמור על אדמתם מפגיעה. כשהם התקרבו ליעדם, ארבו להם צלפי חמאס.

במהלך הכאוס של ירי ופיצוצים, סאלם נלחם באומץ לצד חבריו הלוחמים. אבל כפי שרצה הגורל, הוא נפגע מאש האויב ונפל. הידיעה על מותו של סאלם התפשטה במהירות בכפר, והותירה אחריה אהובים אבלים.

דובר צה"ל אישר כי סאלם אל-חרישאת הוא ההרוג הצבאי ה-605 מתחילת המלחמה וה-260 מאז החלו הפעולות הקרקעיות. אובדנו הורגש עמוקות על ידי כל מי שהכיר אותו.

סלמאן קירישאת, אחד מקרובי משפחתו של סאלם נזכר עד כמה הוא היה אמיץ במהלך אותו מפגש גורלי. הוא הקריב את עצמו כדי להגן לא רק על משפחתו שלו אלא גם על כל הקהילה שלו. וגם לאחר המוות, המשיך סלאם לשמש סמל לכוח עבור בני עמם.

במתחם אבו רובייעה שבו התגורר סלאם עם משפחתו, דגל ישראל מעולם לא ירד. הוא ניצב גבוה כתזכורת לגבורתו של סלאם ולנאמנותו הבלתי מעורערת כלפי ישראל.

ככל שחלף הזמן והשלום בסופו של דבר התיישב על אדמתם, זכרו של סלאם אלכרישאת חי. הוא הפך לגיבור בכפר שלהם, לסמל של אומץ והקרבה למען ארצו האהובה.

ולמרות שאולי הותיר אחריו 12 ילדים ואישה אבלה, מורשתו של סלאם תמשיך לחיות בלבם של מי שהכירו אותו. אומץ ליבו וחוסר האנוכיות שלו תמיד ייזכרו כהשראה לדורות הבאים.