אנשי ניר עוז, שחוו את אחת המתקפות הקשות ביותר מבין כל ישובי העוטף ב7 באוקטובר, זכו לחוות לראשונה מאז ערב שמחת תורה, יום שישי מיוחד ומרגש, מכיוון שאותו יום שישי, נשא עמו את הבשורה של השחרור המיוחל של חלק מבני הערובה. נשימתם עצרה מלכת, קרועים בין התקווה לקבל בחזרה את הילדים והנשים שנחטפו אכזריות, אל בין הדאגה המתמשכת לאלה שנותרו בשבי. פניהן של הנשים המשוחררות - מספרות סיפור קשה, במבטיהן ניכרות צלקות כואבות של החוויה המזוויעה, הן החלו לשתף את סיפוריהן, ולחשוף את מציאות השבי הכה קשה, שחוו במנהרות של עזה.

בין הנשים הללו הייתה בת דודתה של קרן מונדר, מירב מור רביב, שחזרה באותו ערב הגורלי. בקול רועד, היא סיפרה על הימים שבהם מזון היה דל, ופיתה אחת בלבד שבה התחלקו מספר אנשים.אף שהן ספציפית לא עברו עינויים פיזיים כמו שבויים אחרים, הרעב הקיצוני הקשה עליהן, והן סיפרו גם על מנות מינימליות של אורז שקיבלו בימיהן האחרונים בשבי. הן סיפרו על הרגעים המעטים בהם השמיעו להן את הרדיו הישראלי, והן "זכו" לתקשורת כלשהי עם העולם שמחוץ לשבי. בדרך זו, גילתה חנה קציר את החדשות הקשות על גורלו הטרגי של בנה. רק מאוחר יותר, במהלך הנסיעה חזרה לישראל, גילתה כי בעלה, נותר בחיים בשבי.

בני הערובה, סיפרו על הפחד שחוו תוך כדי השחרור כאשר הוסעו ברכבי הצלב-האדום, ועברו לינצ' על ידי העזתים שרגמו את רכבם באבנים. חטופה אחת הודתה, "עד לרגע האחרון לא היינו בטוחים פחדנו שיהרגו אותנו בדרך לישראל." רק עם הגעתם לישראל החל להתגלות בפניהם ממד האסון שפקד את מדינת ישראל. חלקם היו חסרי ידיעה על הרס קיבוצם ואובדן חיי כה רבים ביום הטבח של ה7 באוקטובר. הכאוס של המצב השאיר אותם באפלה לגבי אילו בני משפחה נחטפו ואילו נספו באופן טרגי. בינתיים, המשפחה בבית התמודדה עם המשימה המכה קשה של נסיונות ריפוי והשלמה עם הבלתי נתפס.

הפרשן הצבאי אלון בן דוד, ששפך אור על עדויות אלה של הבני ערובה המשוחררים, שיתף גם-כן תובנות על עדויותיהם. הוא גילה כי השב"כ, בהתחשב במצבם השברירי, ניסה לתחקר אותם בעדינות רבה ככל האפשר. בני ערובה זוכרים היטב את הירידה לשבי, ומתארים נתיב שרוב קהילת ניר עז עברה בו יחד, דרך מנהרה ארוכה, חלקם על אופנועים ואחרים ברגל, הם נסעו ארבעה עד חמישה קילומטרים, ככל הנראה המובילים לאזור בית החולים בחאן יונס, שם בילו את רוב זמנם יחד. באופן מדהים, הם דיווחו על שום התעללות או אלימות במהלך השבי.

בן דוד הדגיש, "הם מתארים מצב שבו הם עברו חלק משמעותי מהשבי יחד. החוויה המשותפת הזאת חיזקה כנראה את יכולתם לסבול את התנאים הקשים והאי ודאות. חלקם למדו על גורלם הטרגי של קרובי משפחה באמצעות הרדיו, ואילו אחרים נותרו באפלה עד יום שישי בערב כאשר הגיעו חזרה לישראל ובני משפחתיהם הודיעו להם את הבשורות הקשות. כנראה שיחלוף עוד זמן, עד שקהילת ניר עוז תתחיל לעכל את גודל המשבר, אם בכלל.בינתיים, טוב שחלקם חזרו סוף סוף הביתה.