יונתן אלעזרי התגייס ליחידת דובדבן רק חודשיים לפני ה7 באוקטובר, באותה שבת, יצא הביתה ונסע לבקר את חבריו במכינה הקדם צבאית באופקים.

כשהתחילו אזעקות, ופלשו מחבלים לעיר אופקים, ונשמעו יריות מכל עבר, יונתן, על אף שלא נשא נשק, החליט לצאת להלחם במחבלים תחילה, עם אבנים.לאחר זמן מה, במהלך אותו הבוקר, הוא נתקל בשוטר שהיה פצוע קשה, ולקח ממנו את נשקו מסוג מיקרו-תבור ועל אף שלא ידע כיצד לתפעל אותו, עלה לגג, והתחיל להלחם במחבלים.במשך יממה ארוכה נחשב אלעזרי לנעדר עד שנמצא על הגג לא רוח חיים. כשסנדלי שורש אדומים לרגליו, סכין קומנדו נעוצה בחגורתו וסביבו תרמילים רבים שמעידים על הקרב הארוך שניהל במהלך החג. מעידים כי יונתן, שהקפיד הקפדה יתרה על שמחה בחייו, נמצא כשחיוך על פניו, במותו.אביו כתב עליו: "עלם חמודות, כולו גבורה וכולו עדינות, שמחה מתפרצת ושובבות. מלא ביוזמה ובמקוריות וקונה בקסמו את כל הסובבים אותו להתאהב בו ולרצות בקרבתו. היה חבר נאמן הקופץ לעזרה, וכך גם נחלץ אל הקרב בטבעיות ובגבורה, ומת מות גיבורים בקרב שעצר את חוליית המחבלים באופקים. מצאו אותך הרוג על הגג עם חיוך על הפנים. אני בטוח שהחיוך הזה לא ירד ממך מהרגע הראשון שנכנסת לזירה. מוטל על גג הבית, נעול בסנדלי השורש האדומות שלך, סכין קומנדו תקועה בחגורה וסביבך כדורים. נראית כל כך עדין. אני מרגיש כמו בעקדת יצחק. שלום לך בני, אהבתי אליך לא תחדל לעולמים".

אמו, מרים ספדה לו ואמרה: "תלחם שם בשמיים למענינו, תמיס לבבות, תשיר, תרקוד. אני כבר מרגישה שאתה נלחם למענינו".

הקרב הזה של אלעזרי הוא עוד עדות לגבורתם של בני עם ישראל, של אנשים שעזבו הכל, קמו להלחם בכל מחיר, ובמקרים מסוימים גם ללא נשק, לשם הצלת העם, בדור תש"ח היו אומרים "כל מטאטא יורה", וזאת דוגמה לתקומה וחזרת ההיסטוריה על עצמה.מעשה הגבורה של יונתן מעיד על הרוח היהודית והישראלית האיתנה, על תעצומות נפש, ועל פני הדור המדהים שגדל כאן, במדינת ישראל.אלעזרי במותו, רק בן 20.

הוריו סיפרו בריאיון, שבאותה השבת, לא יכלו לדעת מה קורה עם יונתן, הם תיארו לעצמם שהוא יושב וכועס על עצמו שהוא לא יכול להלחם, בגלל שהוא בלי נשק, הם כמובן התבדו, לאחר 24 שעות קשות ביותר, ושכול שילווה אותם לתמיד.משפחת אלעזרי כולה היא עדות לארץ ישראל היפה, הנצחית, והעוצמתית, למשפחה שחינכה את בנה למופת, גאווה, ואהבת הארץ.