בדומה לכל גבול בינלאומי, ישראל חולקת גבול עם עזה. גבול זה מוכר בינלאומית כחלק משביתת הנשק עם מצרים ב-1949 עם תיקונים קלים שנעשו  ב-1950. כמדינה ריבונית, לישראל יש את הזכות להגן על גבולותיה ואינה חייבת לאפשר לעזתים להיכנס לישראל, כמו שסוריה ולבנון לא מאפשרות לישראלים לחצות את הגבול לשטחיהן. מצרים חולקת גבול יבשתי עם עזה המשתרע על פני 14 ק"מ, שלישראל אין שליטה עליו. 

ישראל איפשרה לעובדים ולמטופלים עזתים להגיע מעזה לישראל, בעוד שמצרים אפשרה לכמות הרבה יותר קטנה להיכנס לשטחה מעזה. לפני המלחמה, ישראל אפשרה לכ-20,000 אזרחים עזה לעבוד בישראל מדי יום. ישראל הוציאה אישורים לעזתים לצאת ליהודה ושומרון ואף לקבל טיפול בבתי חולים בישראל. למעשה, היו יותר עזתים שחצו את הגבול עם ישראל מאשר הגבול עם מצרים במעבר רפיח. בסך הכל, על פי OCHA של האו"ם נרשמו 569,316 יציאות מעזה ו-548,410 כניסות לעזה בשנת 2022. ישראל מאפשרת לסיוע ואספקה להיכנס לעזה דרך היבשה, כולל מאות משאיות ביום הנושאות מזון, ציוד רפואי וסיוע הומניטרי אחר, לאחר בדיקה שהחומרים הללו אינם דו-שימושיים ויכולים לשמש כנשק נגד ישראל. למרות איום הטרור, ישראל אפשרה בשנים האחרונות בטון וחומרי בניין אחרים להיכנס לעזה תוך ציפייה שחמאס ישתמש בחומרים אלו לבניית מנהרות טרור נגדה. זה נכון שישראל מטילה מצור ימי על עזה וחוסמת את הגישה הימית אליה, אבל זה תואם לחלוטין את החוק הבינלאומי בהתחשב בניסיונות חוזרים ומתועדים של חמאס להבריח נשק לעזה, ולמעשה להתחמש כדי לפגוע באזרחים ישראלים. בעבר, יו"ר אש"ף יאסר ערפאת ניסה להבריח נשק על סיפון ספינת קארין A לצד ניסיונות נוספים להבריח נשק דרך הים. למרות המצור הימי, חמאס המשיך להבריח כמויות המוניות של אמצעי לחימה, סחורות בלתי חוקיות ואפילו הברחות בני אדם דרך רשת המנהרות התת-קרקעית העצומה שמתחת לעיר רפיח. שחקנים איזורים שונים, ובראשם איראן, הובילו למבצעי ההברחות תחת ציר פילדפלי שנמשך שנים, אפילו עשרות שנים. מצרים, מצידה, לא הצליחה לשלוט באופן מלא על זרימת הנשק והסחורות ולמנוע את מאמצי ההתחמשות של חמאס.