לאחר שישראל התנתקה מעזה ב-2005, היא כבר לא הייתה הכוח הכובש שם על פי שום הגדרה בינ"ל. ישראל פינתה את כל 8,600 התושבים שלה מ-22 יישובים (גוש קטיף והמובלעות האחרות), את עמדותיה הצבאיות, וסיימה את נוכחותה בעזה. הרשות הפלסטינית, ולאחר מכן חמאס לאחר ניצחונם בבחירות ב-2006 וההפיכה ב-2007, הפכו לריבון בעזה וככזה אחראי לצרכים האזרחיים של האוכלוסייה. ישראל אינה מחויבת בשום חוק בינלאומי לספק מים, חשמל וסיוע לישות ריבונית זרה, במיוחד לא לישות עוינת. עם זאת, גם ללא כל דרישה בינלאומית לכך, ישראל הסכימה לספק לעזה 50% מצריכת החשמל שלה. חמאס מצדו מפעיל כמה תחנות כוח בעזה. באשר למים, ישראל אינה יכולה למנוע טכנית אספקת מים לעזה, שכן היא מספקת רק 12% מצריכת המים של עזה. שאר 88% מקורם במשאבות מים השואבות מים מאקוויפר החוף בעזה. במהלך מלחמת חרבות הברזל ב-2023 הפסיקה ישראל תחילה לספק את חלקה באספקת המים לעזה, אך לאחר הימים הראשונים של המלחמה המשיכה לספק מים לדרום עזה, שם הורתה על פינוי הומניטרי. מבחינה היסטורית, מעולם לא היה מקרה שבו ציפו ממדינה לסייע לישות אויב שהיא נלחמת בה על ידי גורמים בינלאומיים. ישראל היא היוצאת דופן היחידה.